ההורות שלנו- תמונה משפחתית 

את חוזרת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומעצבן במיוחד, רעבה, ועם תחילתו של כאב בצד הראש, מה שאת מכירה היטב כמיגרנה, הבוס נזף בך לפני כולם,קפה ניתז על החולצה הלבנה שלך, והנהג האידיוט שחתך אותך בכביש...
כל מה שאת רוצה עכשיו זה להכנס לבית הנקי והמסודר שלך, ו...לנוח, לשכוח את כל הצרות. עוד לפני שסגרת את דלת המכונית את שומעת צעקות והמולה מתוך הבית, של הרבה מדי ילדים, חלקם לא שלך (איפה ההורים שלהם??), ואת מתפללת שהילד הפרטי (הגדול) שלך יבין את גודל המצוקה, וישלח את כולם כי "לאמא יש מיגרנה והיא רוצה לנוח", ואת רוצה שיעשה זאת מבלי שתצטרכי להסביר, לבקש, להתחנן. וכשאת פותחת את הדלת את מגלה את המתבגר שלך שרוע על הספה בסלון, הרגליים על השולחן, בוהה בסרט פעולה, (זאת למרות שביקשת ממנו שישגיח, שיארגן קצת את הבית, שייקח אחריות), שורה של ילדים קופצניים עוברת לך בין הרגליים "אמא אמא מה קנית לי?", קשה לך אפילו לזהות מי שם שייך לך, ערימת הכלים בכיור כבר מחפשת בית מאמץ, והחדרים? טוב, נשאיר זאת לפעם אחרת, ופתק לבן קטן מהבעל האהוב שלך מחכה לך:
מותק, תכיני משהוא לאכול לערב, אני אגיע עם החבר הרווק שלי מהעבודה,אנחנו חייבים למצוא לו מישהיא, נשיקות.
אז מה אפשרויות הבחירה שיש לנו כאן, בואו נראה...
1. לחזור למכונית ולברוח.
2. להתגנב לחדר השינה ולהתעלם ממה שקורה מסביב.
3. להתקשר לבעל ולצעוק הצילו.
4. לעשות כלים ולארגן את הבית עם חיוך.
5. לעשות כלים ולארגן את הבית עם פרצוף זועם וחמוץ.
6. לא לעשות כלים ולהתעמת עם המתבגר על זה.
7. לגרש ילדים לא רצויים ולעשות "סדר".
8. לבכות מרוב ייאוש.
9. לצרוח על כולם.
10. כל האפשרויות נכונות.

נשמע מוכר?
אנחנו חיים בעידן מודרני,שבו הילד עומד במרכז המשפחה, מילוי צרכיו הפיסיולוגיים, הרגשיים, וההתפתחותיים מהווה את המשימה המרכזית של ההורים.
הילד במשפחה לעתים מקבל את ההחלטות המשפחתיות החל מהדברים הפעוטים לכאורה כמו: מה רואים עכשיו בטלויזיה, או מה אוכלים לצהריים, ועד להחלטות היותר עקרוניות כמו: לאן נוסעים לחופשה, מה קונים, כמה ואיפה (מותגים... מותגים...), מתי הולכים לישון בלילה, מתי חוזרים ממסיבות,
האם הולכים לבית הספר, לתיכון, או לא, (ואמא תכתוב פתק למורה, יש כיסוי).

ואיך הגענו עד הלום?
זה מאוד פשוט וגם מאוד מסובך גם יחד:
אנחנו לא רוצים להיות כמו ההורים שלנו, ואנחנו לא יודעים איך להיות אחרים.
אנחנו במילכוד. אם בדור הקודם, במבנה המשפחה המסורתית הפטריארכלית, היה ברור "מי הבוס", אבא היה סמכות בבית והדמות החשובה, עבורו אמא שמרה את חתיכת הבשר הטובה ביותר כי אבא היה מפרנס יחיד והיה חשוב לשמור על כוחותיו,
היום אפשר לאמר בהקצנה, שאמא מכינה אוכל עבור הילדים, אבא מגיע בערב ובר מזל אם מצא משהוא לחמם במיקרו, או שהוא פשוט גומר אחרי הילדים את האוכל.
אם בעבר מספיק היה מבט של אבא כדי "ליישר גבול" מול הילד, היום אבא מאושר אם המתבגר שלו זורק לו מבט בחזרה, ונוהם לו איזו תשובה על שאלתו "מה שלומך?"
(לרוב התשובה היא " בסדר" לפני שהדלת של המתבגר שלנו נטרקת בפניו).
אם בעבר הילדה חיקתה את דרך הלבוש של אמה, היום האם לוקחת בגדים מהילדה שלה, ומאושרת אם היא נכנסת לאותו הג'ינס.
אם בעבר מקור היידע היה אצל ההורה שלימד את בנו והכין אותו למקצוע שעבר מדור לדור, היום האב קורא לבן שלו כשהוא "נתקע" בהפעלת המחשב.

אנחנו חווים טשטוש גבולות מוחלט, וקשה מהמקום הזה להיות הורים סמכותיים,
ובטוחים בעצמינו ובדרכינו.

היום יש צורך להורים ללמוד מיומנויות תקשורת חדשות של מו"מ, ניהול קונפליקטים, הקשבה, אסרטיביות, הבנת הצרכים הפסיכולוגיים של הילד,
והבנת עצמינו, ומאיזה מקומות רגשיים אנו מגיבים כלפי הילדים.
כי מה שעבד טוב אצל הורינו, לא עובד כל כך טוב היום, מבט אינו מספיק,
מילה של אבא או אמא לא תמיד עושה את תפקידה כפי שהיה פעם,
הטלת מורא, פחד, אלימות פיסית או מילולית אתם יודעים אסורים על פי חוק, וגם לא יעילים במיוחד.
לעתים הורה שגדל בדרך מסוימת בבית שלו, אינו יכול להשתמש באותם הכלים מול ילדיו, וחייב לשכלל את המיומנויות שלו.
ישנם הורים הנופלים למלכודת ה"שכנועים" מול הילד, ו"מסעות ההסברה" כדי שהילד יבין: "אבל אני לא יכולה לקנות לך את הצעצוע, למה אתה לא מבין?",ו- "אם תתנהג יפה אני אקנה לך צעצוע" (זה נקרא שוחד...) ועוד ועוד.
ישנם הורים המנסים להפעיל את השיטות הישנות, אך זה לא עובד, ואז נכנסים ל"בלבלה", כעס, חוסר אונים עד "נטישה": שיעשה הילד מה שהוא רוצה, מה שכמובן לא רצוי מבחינת החוויה הרגשית של הילד.

מתוך רצון להיות הורים מתירניים ומודרניים, וחברים של הילדים, איבדנו את הדרך,
שכחנו שזכותינו וחובתינו כהורים להיות אסרטיביים, החלטיים ולא מרצים,
שכחנו שחלק מתפקידנו כהורים להציב גבולות, לאמר "לא",לא מתוך הסכמה של הילד (אין סיבה שהילד יסכים לקבל גבול שאינו נוח לו), אלא מתוך החלטה כצוות הורי שכך צריך, הילד שלנו לא צריך להסכים לגבולות שלנו, הוא זקוק לגבולות שלנו, כי זו המשענת שלו בחיים.

לא נוח לנו להתעמת עם הילד שלנו, כי אנחנו פוחדים לאבד את אהבתו,
וכי אנחנו מנסים לפצות ללא הפסקה על שעות ההעדרות הארוכות שלנו מהבית,
אנחנו מוותרים כי אנחנו רוצים שקט תעשייתי אחרי יום עבודה קשה ומתסכל,
זוכרים את המתבגר "השרוע" והכלים בכיור?

שכחנו שאנחנו מהווים דוגמא עבור הילדים שלנו בדרכי התקשורת שלנו, באסרטיביות שלנו, בגמישות שלנו, מתוך בחירה, מתוך חשיבה, מתוך מודעות.
ויחד עם זאת מותר לנו לטעות, להכשל, לא להצליח, כבני אדם וגם כהורים.
ומה אנחנו רוצים סה"כ עבור הילדים שלנו?
שייצאו לעולם, ויידעו להתמודד עם מה שמצפה להם, שיהיו מאושרים, שידעו להסתגל לדרישות עולם העבודה, משפחה, זוגיות.
שימצו את יכולתם, כשרונותיהם, ושיעשו בחירות טובות עבור עצמם בכל תחום בחיים.
עלינו לדעת שהתפקיד ההורי שלנו משתנה, אנחנו כבר לא יודעי כל וכבר לא מתווכי העולם האינטלקטואלי היחידים עבור הילדים, לרוב הילדים שלנו עם מיומנויות טכנולוגיות גבוהות משלנו, וחשופים למידע דרך האינטרנט,והמדיה באופן מוגזם ובלתי הולם ליכולת הקליטה הרגשית שלהם, ודווקא בשל כך יש לנו תפקיד כל כך חשוב כהורים בתווך הרגשי של העולם עבורם, בסינון ובעיבוד האינפורמציה אליה הם נחשפים יום יום.

כהורים עלינו למצוא את דרך הביניים המאוזנת בין נוקשות וחוסר גמישות שאיפיינה לעתים את בית הורינו ( ולפעמים אנחנו מתגעגעים ל"סדר" שהיה), ובין הרצון שלנו להתקרב לילדים שלנו, להיות "סבבה" איתם עד כדי חברות וטשטוש גבולות בין מערכת ההורים ומערכת הילדים במשפחה.

גם לנו כהורים יש משבר זהות ואנחנו נמצאים בשלב של חיפוש המקום ההורי שבו יהיה לנו נוח, טוב כהורים, עם בטחון ודימוי עצמי והורי גבוה, מקום שבו נרגיש סיפוק ביחסים שלנו עם ילדינו, עם יכולת להנות מהם ומהגדילה שלהם,
ואפשרות לממש את פוטנציאל המנהיגות ההורית שבתוכינו.